
הקיץ כבר לגמרי כאן ויחד אתו הזמן לקלף את השכבות. לכתוב, להביע, למצוא את המילים שחיפשתי במשך כל כך הרבה חודשים. לא כתבתי כאן הרבה לאחרונה, המילים נאלמו ונעלמו בתוך עלטת המלחמה.
כל כך הרבה שמות, פנים, לבבות מרוסקים. כל כך הרבה בתים פגועים, נטושים, מפורקים. עצב, בכי, דאגה אמתית, קיומית.
ואני? הלב שלי שבור.
מטוטלת
אנחנו נמצאים בזמנים של טלטלות קשות. ועדיין, אנחנו מתמודדים כל יום ביחד עם מציאות חדשה. זה הלב השבור שלי. אך בחיים, כמו בחיים, כשיש מזל, הדעיכה מגיעה יחד עם צמיחה והתחדשות, ממש כמו שמחה ועצב המתקיימים במקביל. דברים קורים כל הזמן ובכל המישורים. כדי לשפץ בית צריך לשבור את הישן. תהליך השבר הוא ברוטאלי ומהיר ואילו תהליך הבנייה הוא מחושב, איטי ומדויק. אבל הוא מתחיל ביכולת שלנו להאמין בתהליך.

אני מצליחה להתמלא בתקווה רק כשאני מעיזה להביט מעבר להרי החושך, מעבר למסכי הטלוויזיה המרצדים, מעבר לכותרות המאיימות. אני מצליחה להתמלא בתקווה כשאני משיגה שליטה בלעדית על המציאות שלי ולא נותנת לאף אחד אחר להכתיב לי מהי האמת שלי.
אני מצליחה להתמלא בתקווה כשאני נזכרת שאני פירור קטן ובר חלוף ביקום אינסופי בו כדור הארץ ממשיך לנוע סביב השמש כפי שעשה בטריליוני השנים האחרונות.
אני מצליחה להתמלא בתקווה כשאני רואה כמה אנשים טובים ומוכשרים נמצאים מסביבי.
אני מצליחה להתמלא בתקווה כשאני מתבוננת בבת שלי, בעיני האוקיינוס הגדולות והתמימות שלה, שבמבט אחד מנקות את כל המכאובים.

הגעתי לרגע בו אני כותבת ומשחררת את העצב שהיה בתוכי באמצעות המילים לאוויר העולם, למרחב הוירטואלי, למקום בו רובנו חווים רגעים דומים, אותם רגעים מאושרים ומאתגרים.
בילוי תדיר בחוף הים עוזר לשטוף את המכאובים, מחבר אותי אל הדברים הטובים, ובעיקר מעניק איזון שבועי בין השמחה לעצב, בין היצירה לכאב. ההבנה כי זו המציאות שיש עליי לחיות ועמה צריך להתמודד, מאפשרת לי לצמוח, לפרוח ולאהוב. כי גם אם הלב כואב, מתמודדים.

כל כך חששתי מהקיץ הזה, מלשים את המשרד על "הולד מסוים", מהתמסרות טוטאלית לאימהות, מהחום הכבד.
היום אני מבינה שחיכיתי לרגע בו השמש תגיע, לרגע בו העצב יתחלף בתקווה. החיים בצמיחה, ואכן זה כך. עם כל העצב שהיה ועדיין קיים, אני מרימה את ראשי לקראת תחילת השנה והתקופה שתבוא עלינו לטובה. הפרספקטיבות על החיים ומשמעותם מתחדדות והאנרגיות מנותבות למקומות הנכונים. היום אני כבר במקום חזק, במקום בו אני מוכנה לטרוף את העולם, שלי כמובן.
תודה לכם שהגעתם איתי עד לכאן.
התמונות שבחרתי הן של האמנית הרב תחומית איריס נשר, ביצירותיה היא נעה בין האובדן והכאב הפרטי שלה לבנה ארי, לכאב הלאומי. היצירה הראשונה מורכבת משברי כדים והניסיון הכמעט בלתי אפשרי לאחות ולתפור אותם מחדש. ושאר היצירות -הן שיתוף פעולה ייחודי עם השפית שיראל ברגר ממסעדת Opa אשר הניב סדרת כלים מפורצלן בשכבות של שברים.
קצת שבור וקצת שלם. כמו כל אחד ואחת מאיתנו.
בסטודיו שלי הליווי מתחיל כבר משלב הסקיצה הראשונית, התאמת קונספט עיצובי ועד המעבר
לבית שלכם. אשמח להכיר אתכם ולהיות חלק מהמסע שלכם.
Comments